ארבעת היסודות של הקול שלך
רופאים ומומחי קול רבים מלמדים אותנו על המבנה הפיזיולוגי שמהווה את תהליך הפקת הקול בגופנו, וחשוב שכל זמר וזמרת יכירו את המנגנון כולו במטרה להבין את הגוף בצורה טובה יותר ולעזור לו לעבוד באופן מיטבי.
מאחר ואני מאמינה בחיבור בין הגוף, הנפש והרוח שלנו, ובחיבור בין המדע לאמנות, אשתף במאמר זה את הנתונים הטכניים של תהליך הפקת הקול, ובנוסף אשייך אותם אל פילוסופיה הרואה בהם חיבור לארבעת היסודות - אדמה, אוויר, מים ואש.
יציבה
יסוד האדמה
בניגוד לכלי נגינה אחרים, כלי הנגינה של הזמר/ת הוא הקול, שנמצא בתוך הגוף ומושפע ממצבו, מחוזקו ומהמנח שלו.
יציבה נכונה היא הקרקע ששומרת על תהליך ההפקה הקולית באיזון ומחזקת אותו, ומשמשת כתנאי בסיס עליו נבנות הפעולות השונות.
ברכיים נעולות, כאבי שרירים, צוואר תפוס, כתפיים שמוטות, גב בקשת, שרירים מכווצים יתר על המידה ועוד, עלולים לייצר מתח וקושי בהפקת צליל.
עלינו לקרקע ולייצב את עצמנו, כדי לתמוך בתהליך הפקת השירה, כמו האדמה החזקה המשמשת קרקע תומכת למבנים שמעליה.
תמיכה
יסוד האוויר
מקור הכוח של הקול מגיע מהריאות, שמאפשרות לאוויר הנכנס לתוכן לייצר זרם אוויר המשמש כמו צינור אנרגיה למיתרי הקול, ממש כמו נורה שזקוקה לזרם חשמל על מנת להידלק.
קיימות שתי דרכים לשאוף אוויר:
1. שאיפה לריאות העליונות - ניפוח בית החזה, כמו טווס / תרנגול, כך שהאוויר נכנס בעיקר לבית החזה. נשים לב שבנשימה כזו, יש קושי לשמור את האוויר בתוך הריאות לאורך זמן, וההפקה הקולית לחוצה ומתוחה יותר, הסאונד עלול להישמע מלא באוויר, כמו לדבר תו״כ התנשפות (לאחר ריצה למשל). הסיבה שהאוויר ״בורח״ החוצה כל כך מהר היא כי השרירים בבית החזה קצרים וקשים מכדי להצליח לבלום את זרימת האוויר.
2. שאיפה לריאות התחתונות - הדרך הנכונה לקחת אוויר היא השאיפה העמוקה יותר, זו שמרגישה ״נמוכה״ יותר. התחושה היא כאילו האוויר נכנס לבטן והיא מתנפחת / יוצאת החוצה, אך למעשה האוויר נכנס לריאות התחתונות ומאפשר לשריר הסרעפת, שנמצא בין החזה לבטן, לרדת למטה ולעזור בשליטה על זרם האוויר. פעולה זו של הנמכת הסרעפת למעשה ״דוחפת״ את הבטן החוצה ולכן, לתחושתנו, אנו ״נושמים מהבטן״.
לפיכך, ריאות תקינות חשובות להפקת הקול שלנו, ומחלות או נגעים שונים כמו אסטמה, עישון, קוצר נשימה וכד׳ מהווים אתגר במהלך שירה.
מיתרי הקול
יסוד המים
מיתרי הקול, או בשמן התקין - שפתות הקול, הן שתי רקמות עור בתוך תיבת הקול המהוות את מקור הרטיטה של הצליל.
א.נשים רבים נוטים לדמיין את מיתרי הקול כמו מיתרים של גיטרה או כינור, אך למעשה מדובר בזוג ״שפתיים״ פנימיות שרוטטות יחד על מנת להפיק צליל. כדי להפנים את פעולת שפתות הקול, אפשר להשתמש בשפתיים שלנו:
1. מצב פתוח - כשהשפתיים שלנו פתוחות ורפויות, אוויר נכנס ויוצא מהפה ללא הפקת צליל.
2. מצב סגור - כשהשפתיים צמודות אחת לשנייה בחוזקה, בלי שום הרפיה, האוויר אינו יכול להיכנס או לצאת - אין הפקת צליל.
3. מצב רטיטה - כשהשפתיים צמודות אחת לשנייה, אך באופן רפוי וגמיש יותר, הן למישה מתחברות ונפרדות לסירוגין, כך שהאוויר זורם דרכן בהדרגה ומתאפשרת הפקת צליל. הכי קל לדמות את פעולת שפתות הקול באופן הזה דרך תרגיל הברבור (או בשמות נוספים: פרפור / Lip Trill). נבחין כי השפתיים ממש רוטטות יחד, והאוויר יוצא מהן בהדרגה ובזרימה אחידה. זוהי פעולת מיתרי הקול שלנו בזמן הפקת שירה, רק במהירויות רטיטה גדולות בהרבה - מעשרות ועד אלפי רטיטות בשנייה.
צרידות נובעת מנזקים במיתרי הקול כתוצאה ממחלות, שימוש לא נכון, עישון וכו׳, מה שפוגם בשירה והפקת קול תקינה.
כשאנו עובדים בשיעורי פיתוח קול על שירה נכונה, ניתן לדמיין את הצליל כמו נהר או מפל שזורם באופן אחיד דרך הסכר של שפתות הקול, כמו רובה מים שמוציא צינור יציב של צליל דרך מיתרי הקול.
תיבת תהודה
יסוד האש
המונח תיבת תהודה נותן קונוטציה של כלי נגינה, כמו גיטרה או פסנתר, שתיבות התהודה שלהם מאפשרות לצליל המופק להיות מוגבר ולקבל איכות צליל מסוימת, ״צבע״ כזה או אחר. ההבדלים בין הסאונדים השונים של כלי הנגינה נובע באופן משמעותי מתצורת תיבת התהודה שלהם.
בדומה לכלי נגינה, גם גוון הקול שלנו מושפע מתיבת התהודה, אך בשונה מהם, לזמרים וזמרות יש יכולת לשנות את תיבת התהודה לשלל תצורות שונות ועל ידי כך לייצר גוונים, סאונדים וצבעים רבים.
אם היינו שומעים את מיתרי הקול רוטטים ללא הראש שמעליהן, היה מתקבל צליל מכני למדי, כמו גנרטור או מקדחה, ללא איכות מוגדרת.
כל החללים הנמצאים מעל גובה ומיתרי הקול ואילך משמשים ליצירת ״אקוסטיקה״ ותהודה:
החלק העליון של הגרון, הלוע, האזור שבו נמצאת הלשון, האזור של החך הרך והענבל, חלל הפה והשיניים, האף, הסינוסים וכל החללים והמבנים שנמצאים בתןך הגולגולת.
חללי התהודה קולטים את גלי הקול המופקים ממיתרי הקול וכמו צליל שפוגש בקיר, גלי הקול מהדהדים חזרה ותדרים מסוימים בהם מוגברים, כך שנוצר סאונד מסוים. הדבר דומה לשירה בכנסייה עם תקרה גבוהה וחלל גדול לעומת שירה בחדר קטן עם תקרה נמוכה.
המשחק שלנו בין כל אותם חללים שצוינו הוא זה שמייצר ״חדרים״ שונים בתוך תיבת התהודה שלנו ומגביר תדרים (אובר-טונים) מסוימים בצליל המופק ממיתרי הקול. בפועל, שינויי התצורה נעשים באמצעות משחק עם תנועות שונות בהגייה.
כך למשל, כשנהגה את התנועה U (כמו המילה - צוף), חלל הפה סגור יותר וחלל הלוע פתוח יותר, לעומת התנועה A (כמו המילה אהבה) שבה חלל הפה פתוח יותר.
דוגמא נוספת היא הגייה של התנועה O (כמו המילה חוף) שבה הלשון הולכת אחורה, לעומת התנועה I (כמו המילה שיר) שבה הלשון הולכת קדימה.
הפרעות ושינויים בדרכי הנשימה העליונות עלולות להשפיע על תיבת התהודה, כגון: אף סתום, שקדים נפוחים, השמנה או הרזיה קיצונית ועוד…
בתהליך פיתוח הקול שלנו, אפשר לדמות את הצורות השונות של תיבת התהודה כמו הצורות והצבעים השונים של אש יוקדת - יש כל כך הרבה גוונים ותצורות שהאש יכולה לייצר בזמן הבעירה. הקול המהדהד בחללי הפה, הלוע והראש שלנו ״רוקד״ כמו אש במדורה, תופס צבעים מרובים ומשתנה כל הזמן בהתאם לתנאי הסביבה. אנו יכולים לכוון את התצורות בחללים השונים ולאפשר לקול ליצור אין סוף של סאונדים שונים.
ברמה המעשית, הדבר דומה ללמידת שפות שונות, בהן הגיית התנועות הבסיסיות (A E I O U) משתנה, מתרחבת ומשתלבת אחת בשנייה. אנשים המיומנים במבטא כזה או אחר, למעשה הצליחו לשנות את הגיית התנועות הבסיסיות על ידי שינוי תצורת חללי התהודה.
את כל ארבעת האלמנטים / יסודות הללו אנו מנהלים באמצעות החשיבה והרגש שלנו - באמצעות האופי האישי, הייחודי לנו אנו מחליטים (בתחילה באופן לא מודע, ובמהלך העבודה על פיתוח קול באופן מודע) איזה צבע קול אנו רוצים לייצר, איזו עוצמה, איכות ואנרגיה להפיק מקולנו.
ככל שנהיה מודעים יותר לארבעת האלמנטים, כך נוכל לכוון בשליטה מרובה יותר את השירה וההגשה שלנו, ובכך להעצים את האישיות והביטוי הייחודיים שלנו.
כם שני תאומים זהים, בעלי אותו מבנה פיזיולוגי קולי, אותו חינוך ואותה תרבות, לא ישירו באופן זהה. לכל זמר וזמרת הייחוד שלהם, המושפע מהאישיות, ההשפעות המוזיקליות, סגנוניות, תרבותיות ונסיון החיים שלהם.
המסע לפיתוח הקול שלנו, לפיכך, הוא לא רק מסע טכני של שירה בריאה בלבד, על אף שהוא מתחיל שם, ראוי שהוא יתפתח לתהליך של בניית הביטוי האישי והבלתי מתפשר של הזמר או הזמרת, לתהליך שבו השירה הופכת מכלי נגינה לכלי אמנותי.
