כולנו מכירים את זה. לכולנו יש את הזמר או זמרת שעוררו בנו את הרצון לשיר, להתפרסם או ליצור. 

הרבה פעמים ההשראה שאותם אמנים עוררו בתוכנו הופכת להשוואה ומקור לפרפקציוניזם או תסכול, ויש בינינו גם כאלו שהפכו את זה לאובססיה להשוות את עצמם לכל זמר או זמרת שהם פוגשים, מה שכמעט תמיד מעודד מוטיבציה להשתפר, אבל באותה מידה יכול לגרום גם לתקיעות, תסכול ושלל תחושות שליליות נוספות.

אם אתם מהזמרים או הזמרות שההשוואה אצלם הפכה להרגל לא בריא ולא מקדם, חמש הסיבות הבאות יעזרו לכם להפסיק את ההרגל המגונה ולחזור לעמדה מאוזנת יותר.

 

סיבה מס׳ 1 - הקול היחודי שלך הוא סימן ההיכר שלך

​

קול הוא אמנם כלי דינמי, ואנחנו יכולים לייצר איתו צבעים וסגנונות שונים, ככל שאנחנו שולטים יותר בטכניקה הקולית שלנו, אבל עדיין לכל זמר/ת יש מבנה גוף שונה וגוון קול שונה באופן טבעי. 

אפשר לזהות את זה באופן הכי בולט כשמתייחסים לסוגי קולות שונים: לזמרת סופרן יש בדר״כ גוון קול דק יותר וצלילים גבוהים יותר במנעד מאשר זמרת אלט, שלה בדר״כ יש נמוכים עבים ובשרניים. אותה זמרת סופרן יכולה להרחיב את מנעד הצלילים הנמוכים שלה וללמוד לעבות אותם במידה מסוימת, אבל ברוב המקרים (אם לא כולם) היא לא תוכל להישמע כמו זמרת אלט באופן טבעי, ואם היא תתעקש ותמשיך לנסות, היא עלולה לפגוע בקול שלה לטווח הארוך. 

באופן דומה, יכול להיות זמר רוק שמאוד רוצה לשיר Soul, הוא יכול ללמוד לרכוש מיומנויות של זמר Soul, אבל בפועל, הוא יישמע הכי טוב והכי טבעי כשהוא ישיר רוק, כי מבנה הגוף שלו (מיתרי הקול, צורת הגרון, תיבת הקול, הפה, הלוע, מבנה החזה ועוד ועוד…) יותר מחזק את גוון הקול ה״צרוד״ / עוצמתי / חד שלו, מה שגורם לו להישמע יותר כמו זמר רוק. 

במקום לחפש איך לשנות את מה שהטבע נתן לך, אפשר לבחור לקבל את גוון הקול היחודי שלך, לטפח אותו ולהפוך אותו לסימן ההיכר האישי שלך, הסטייל האישי שלך שיגרום לך לבלוט בין שאר הזמרים. 

קחו לדוגמא את כריסטינה אגילרה, שמעידה על עצמה שבלטינג תמיד היה הדבר הכי טבעי עבורה, תמיד היה לה קל ״לצעוק״ את הצלילים הגבוהים ולשיר בצורה העוצמתית שנשמעת כל כך טוב עליה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היא הייתה מתעקשת לשיר צלילים גבוהים בקול ראש, אולי אפילו בגישה קלאסית. היא אולי הייתה יכולה לעשות את זה בצורה מספקת, אבל זו לא הייתה הכריסטינה אגילרה היחודית שאנחנו מכירים. 

 

סיבה מס׳ 2 - נסיון לשיר אחרת ממה שנכון לך יכול לייצר צרידות כרונית

​

את החלק הזה אפתח בסיפור אישי. 

את החינוך המוזיקלי שלי התחלתי כזמרת קלאסית, מה שמאוד התאים לגוון הקול שלי, ועשה לי הרבה טוב מבחינה בריאותית. גם אם הייתי חולה, יכולתי תמיד לשיר קלאסי, כי משהו בטכניקה ובדרישה מהקול שלי היה כל כך נינוח ונעים שיכולתי פשוט ״לעקוף״ את המחלה. שרתי בהרכב קולי, עשיתי רסיטל קלאסי, וביליתי כמה שנים טובות בטכניקה הקלאסית. 

ואז התקבלתי ללהקה צבאית.

והייתי הזמרת היחידה ששרה עם סאונד קלאסי, תהודה אחורית וקול דק וסופרני. 

מהצד שלי, הרגשתי כאילו אני מוזרה ולא משתלבת. בדיעבד, אני מזהה שמהצד של החברים שלי בלהקה, היו לי צבעים מעניינים שתרמו לאיכות של הלהקה.

אתם יכולים לנחש מה קרה - ניסיתי לשיר כמוהם, ניסיתי ״להיפטר״ מהטכניקה הקלאסית ולשיר יותר עוצמתי, בשרני ופופי. זה משהו שליווה אותי גם אחרי הלהקה הצבאית, ובעוד שאני מאוד שלמה עם המעבר שלי ממוזיקה קלאסית (עם כל אהבתי לסגנון) למוזיקת ג׳אז ומוזיקה קלה, הדרך שבה עשיתי את המעבר הייתה מלאת דפוסי השוואה לא בריאים שגרמו לי לאבד שליטה על הקול שלי, להפסיק להשתמש בתמיכה שלי כמו שצריך, לשבירות קוליות, לצרידות ובשלב כלשהו גם לפציעה קולית בדמות התחלה של יבלות על מיתרי הקול. 

לקח לי כמה שנים להבין את זה, אבל למעשה לא הייתי צריכה להיפטר מהטכניקה הקלאסית, אלא הייתי צריכה לקחת ממנה את האלמנטים החשובים עבורי ולשלב אותם יחד עם תהודה יותר קדמית, משהו שהייתי מפנימה בקלות אם לא הייתי עסוקה בהשוואות ונסיונות לחקות אחרים בלי להקשיב לצרכים של הגוף שלי.

 

 

סיבה מס׳ 3 - סביבה שונה מייצרת זמרים שונים

​

לכל זמר/ת סיפור החיים שלהם, הסביבה שבה הם גדלו, הרקע האישי שלהם, ואלו אלמנטים חשובים שעלינו לקחת בחשבון כשאנחנו קופצים לעשות השוואות ונכנסים למרמור או קנאה. 

זו לא חוכמה, למשל, לקנא במישהו שיש לו שמיעה אבסולוטית אם הוא גדל במשפחה מוזיקלית שמהיום שהוא נולד מלמדת אותו איך נשמע הצליל ״דו״. 

לכל אחד מאיתנו היו הזדמנויות שונות בחיים, והדבר הכי חשוב שעלינו באופן קבוע להזכיר לעצמנו הוא שאנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים עם מה שניתן לנו. אי אפשר לכעוס על ההישגים שלנו ביחס לאחרים אם ניתנו לנו כלים שונים להתמודדות. וזה, באופן כללי בעיניי, חוק חשוב גם לחיים. 

זמרים אפרו-אמריקנים הם דוגמא מצוינת לאנשים שנוטים לקנא בהם על הקול העמוק, החם, מלא הנשמה שלהם. אבל יש לזכור שהם גדלו כל חייהם בתרבות שבה השירה היא מזור לכאב, היא תפילה, היא גוספל רוחני שמחובר באופן טבעי לרגשות, לפורקן, לחיבור אל האל. בנוסף, אם כתינוק וכילד אתה סופג שירת גוספל, ובנוסף יש לך קול יפה באופן טבעי, הסיכוי שלא תוכל לשיר Soul בצורה אותנטית הוא נמוך עד אפסי. 

אם מילדות זמר שומע סלסולים מסביבו, והוא די מוזיקלי (אפילו לא צריך להיות מאוד מוכשר/מוזיקלי), הסכוי שהוא לא ידע לסלסל הוא נמוך בהחלט. 

אז אין שום צורך או הגיון בהשוואה למישהו שגדל אחרת לגמרי ממך, ממליצה רק לקחת את זה כשיעור אנתרופולוגי, וכמקור להשראה, למידה וטיפוח של הקול שלך. 

כשאני מקשיבה לזמר שונה ממני, אני נהנית ללמוד ממנו ולחקור אותו, כדי לראות איפה זה פוגש את הקול שלי ואיך זה יכול לתרום לי בתהליך הצמיחה האין סופי כזמרת.

 

סיבה מס׳ 4 - להשוות את עצמך לזמר/ת אחרים מונע ממך לזהות ולטפח את הצדדים החזקים שלך

​

כשאנחנו נכנסים להשוואה ממקום לא בריא, אנחנו נוטים לפספס את היתרונות והחוזקות שלנו כזמרים, ומאידך להדגיש את הצדדים החלשים שבנו. 

דמיינו לעצמכם, לדוגמא, את אלאניס מוריסט משווה את עצמה לביונסה. את רג׳ינה ספקטור משווה את עצמה לכריסטינה אגילרה. את סטיבי וונדר משווה את עצמו לפרנק סינטרה. ועוד ועוד… 

לכל זמר יש איכויות שבהן הוא חזק יותר ופחות. יכול להיות שיש לך צלילים גבוהים מאוד עוצמתיים ובשרניים, אבל מה שמעניין אותך זה לשיר אותם מאוד רכים ובשקט, וזה פשוט לא הולך. זה מעולה להמשיך ולהתאמן על זה, כי כל עבודה על הטכניקה והדינמיקה שלנו תורמת לנו, אבל מתי זה יכול להפוך למזיק? ברגע שזה יגרום לך לשכוח את היכולת המדהימה הזו לשיר את אותם הצלילים בצורה עוצמתית ונוכחת, שזו יכולת שרבים מקנאים בה. 

 

סיבה מס׳ 5 - כל היופי בשיתופי פעולה זה הגיוון

​

דמיינו לכם את When You Believe מהסרט נסיך מצרים כשבמקום ויטני יוסטון ומריה קארי, רק אחת מהן שרה את השיר. 

כל הקסם והיחודיות הוא בשילוב היפיפה בין הקול העמוק והחם של ויטני לקול המתוק והמלטף של מריה קארי. החיבור שלהן יחד, גם מבחינה קולית וגם ברמת האמן האישי, הוא חיבור באמת מקסים, ושיתופי פעולה כאלו מוצלחים יכולים להתקיים רק כשיש צבעים קוליים שונים. 

באופן כללי אני ממליצה מאוד לייצר שיתופי פעולה כאלו, עם זמרים שיכולים להבליט את הייחודיות שלכם ואתם את שלהם, ולא לחפש זמרים שהם More Of The Same You Have To Offer, כי סביר להניח שזה לא יניב פירות מוצלחים במיוחד. 

 

לסיכום, אני רוצה להשאיר אתכם עם כמה שאלות חשובות שאתם צריכים לשאול את עצמכם כדי לשחרר את הדפוס המזיק הנ״ל, ולמצוא את עצמכם כאמנים:

• איזה סוג קול יש לי? דק? עבה? גבוה? נמוך? חזק? חלש? אין נכון או לא נכון, כל תיאור מתקבל בברכה 

• מה החוזקות שלי כזמר/ת? מה קל לי באופן טבעי?

• מה החולשות שלי כזמר/ת באופן טבעי? מה לא בא לי בקלות?

• מה האיכויות הטבעיות של הקול שלי?

• באיזה סגנונות ידעתי לשיר גם בלי שלימדו אותי?

• באיזה סגנונות למדתי לשיר אחרי עבודה עם מורה/מנחה/מקור השראה?

• מה היחודיות שלי כזמר/ת? מה סימן ההיכר האישי שלי? (יכול להיות מס׳ אלמנטים)

• איך הקול שלי כמו שהוא היום משרת את המטרות והשאיפות שלי? 

• איזה מחשבות ״רעילות״ ותלונות על הקול שלי אני רוצה להפסיק?

• איך אותן מחשבות רעילות יכולות להיתפס בעיניי אחרת? איך אני יכול/ה להשתמש באותן תלונות בצורה חיובית ופורה כדי להשיג את המטרות שאני רוצה להשיג מבחינה קולית ואמנותית? (מזכירה את הדוגמא שלי מהטכניקה הקלאסית).

• איך סיפור החיים האישי שלי השפיע עליי כזמר/ת? באיזה אופן הוא עיצב אותי כאמן/ית?

• עם יד על הלב, האם אני רוצה את ההישגים הקוליים שאני רוצה כי זה באמת מעניין אותי או כי אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי? למשל, האם אני רוצה לשיר רוק כדי להוכיח לעצמי שאני יכול/ה, או שאני באמת אוהב/ת רוק ורוצה לשיר ככה?

• איזו מין זמרת אני באמת רוצה להיות? איזה מין זמר אני באמת רוצה להיות?

 

ולסיום, אני רוצה שתפנימו את המשפט הבא:

​

אני עושה את הכי טוב שיש לי עם מה שניתן לי.

קיבלתי את הקול שלי במתנה כדי להעניק איתו מתנות רבות משמעות ועוצמה לכל מי שמקשיב לי.

יש לי קול יחודי שעוזר לי לבטא את מי ומה שאני.